Vayedaber

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. כַּתְּחִילָּה אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן לֹא דָבָר מְסוּייָם וְלֹא דָבָר שֶׁאֵינוֹ מְסוּייָם. וּבַסּוֹף מְקַבְּלִין מֵהֶן דָּבָר מְסוּייָם וְאֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן 5b דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְסוּייָם. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. בֵּין בַתְּחִילָּה בֵין בַּסּוֹף אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן לֹא דָבָר מְסוּייָם וְלֹא דָבָר שֶׁאֵינוֹ מְסוּייָם. מַתְנִיתָה פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן הֶקְדֵּשׁ נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת. פָּתַר לָהּ בֵּין בַתְּחִילָּה בֵין בַּסּוֹף וּבִלְבַד דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְסוּייָם. מַתְנִיתָה פְלִיגָא עַל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הַכֹּל שָׁוִין שֶׁהֵן נוֹדְרִין וְנִידָּרִין. פָּתַר לָהּ עוֹלָה. נִיחָא נוֹדְרִים עוֹלָה. נִידָּרִין עוֹלָה. לֹא. כְּשֶׁאָמַר יִשְׂרָאֵל הֲרֵי עָלַי עוֹלָה. וּשְׂמָעוֹ גוֹי וְאָמַר. מַה שֶׁאָמַר זֶה עָלַי. וְאֵינוֹ מֵבִיא עִמָּהּ נְסָכִים. וּמוֹתַר נְסָכִים לֹא לִכְלֵי שָׁרֵת אִינּוּן. נִמְצָא מֵבִיא דָבָר מְסוּייָם. הָתִיב רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. וְהָא תַנִּינָן נֶעֱרָכִין. וָעֲרָכִין לֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת אִינּוּן. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. לַשָׁמַיִם הוא מִתְכַּוֵּין וּמֵאֵילֵיהֶן הֵן בָּאִין לְבֶדֶק הַבַּיִת. כֵּן אַתְּ אָמַר אַף הָכָא. לַשָׁמַיִם הוא מִתְכַּוֵּין וּמֵאֵילֵיהֶן הֵן בָּאִין לִכְלֵי שָׁרֵת. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. פָּתַר לָהּ לֹא לָכֶם וְלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ. רִבִּי חִלְקִיָּה אָמַר. רִבִּי סִימוֹן שָׁאַל. מֵעַתָּה אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן [לָ]אַמַּת הַמָּיִם וּ[לְ]חוֹמַת הָעִיר וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ. עַל שֵׁם וְלְכֶ֗ם אֵֽין חֵ֧לֶק וּצְדָקָ֛ה וְזִכָּר֖וֹן בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

בתחלה. בתחלת הבנין אין מקבלין מהן כלל לא דבר המסויים כגון אבן או קורה ולא דבר שאינו מסויים דחיישינן לרפיון ידים הן מתכוונין שיהו סומכין עליהן ומתוך כך ירפו ידיהם מן הבנין:

ר' סימון שאל. אי נימא מעתה דדייקת הכי לקרא א''כ אין מקבלין מהן לשום דבר לא לאמת המים לתקנה ולא לחומת העיר וכו' שלא יהיה להם לא חלק כלל ולא שום זכרון בירושלים מאיזה דבר שיהיה:

פתר לה. מהאי קרא לא לכם וגו' דמשמע שאין להם לא חלק ולא זכרון והלכך בין דבר מסויים ובין אינו מסויים לא בתחלה ולא בסוף אין מקבלין מהן דהא מיהת יהיה להם חלק בבנין:

מה עביד לה רשב''ל. כלומר מאי טעמא דסבירא ליה שאין מקבלין מהן כלל ודחיק נפשיה להני שינויי דשנינן ומהיכא יליף לה לומר כן:

התיב ר' יוסי בר' בון. על האי קושיא דמדייק לה מהסיפא נודרין ונידרין דלדידך תיפוק ליה דמצית לדייק מהרישא דתנינן נערכין לר''מ ומעריכין לר' יהודה וכי ערכין לא לבדק הבית אינון הולכין דבהא לא מצית לשנויי דאיירי בעולה וא''כ היאך מקבלין מהן ועוד דהכלי שרת עושין ג''כ מהלשכה. ועל כרחך דאמרת דמרישא לא מצינן לדייק דאיכא למימר דהנכרי לשמים מתכוין ולא לכלי שרת שעושין ג''כ מהלשכה אלא דמאליהן הן באין ופעמים לכלי שרת והשתא היך מה דאת אמר ברישא לשמים הוא מתכוין וכו' כן נמי אף הכא בהסיפא:

לא בשאמר וכו'. כלומר ואי בחדא גוונא מפרשת לה על כרחך לא מצית לפרש אלא בכה''ג שהישראל אמר הרי עלי עולה ושמע העכו''ם ואמר מה שאמר זה עלי וא''כ נידרים נמי בעולה מיתוקמא ומכל מקום קשיא וכי אינו מביא עמה נסכים ומותר נסכים וכי לא לכלי שרת אינון נופלין כדתנן לקמן בפ''ד ונמצא מביא העכו''ם דבר מסויים וקשיא בין לר''ל ובין לר' יוחנן והא אין מקבלין מהן דבר מסויים לכ''ע:

נידרים עולה. בתמיה אלא נידרים דקתני וא''כ ישראל הוא הנודר והיכי מפרשת לה דהרי הישראל מתכוין להדמים שיפלו לבדק הבית והשתא לא דמיא הסיפא להרישא דנודרים בעולה מיירי ונידרים לבדק הבית מיירי והא לא מיתפרשא בחדא גוונא:

ניחא. דמפרשת נודרים דלעולה קתני:

מתני' פליגא על ר''ש בן לקיש. דתנינן בפ''ק דערכין נכרי נערך אבל לא מעריך אם הישראל אומר ערך נכרי זה עלי נותן הוא כערך של הנכרי אבל הנכרי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי לא אמר כלום שאינו מעריך דברי ר''מ רבי יהודה אומר מעריך אבל לא נערך וזה וזה מודים שנודרין ונידרין שאם אמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו וכן נידר הוא אם הישראל אומר דמי נכרי פלוני עלי והרי הדמים ללשכת בדק הבית הן נופלין וקשיא לר''ל דאמר אין מקבלין מהן כלל לבדק הבית:

ובלבד דבר מסויים. כצ''ל. אבל דבר שאינו מסויים מקבלין מהן בסוף:

פתר לה. ר' יוחנן דבאמת הברייתא מיירי בין בתחלה בין בסוף:

מתניתא פליגא על ר' יוחנן. תוספתא בפ''ק דמכלתין אין מקבלין מהן נדבה להקדש בדק הבית ומדקתני להקדש בדק הבית משמע אפי' כבר נבנה ורוצין לחזק וקתני אין מקבלין:

ובסוף מקבלין מהן דבר שאינו מסויים ואין מקבלין מהן דבר מסויים. כצ''ל דדבר מסויים היא להן לתפארת ולזכרון ודבר שאינו מסויים מקבלין מהן בסוף לחזק בדק הבית שכבר נבנה ואין לחוש לרפיון ידים. ואית דמפרשי בתחלה לכתחלה אין מקבלין מהן ובסוף אם קיבלו א''צ להחזיר להן בדבר שאינו מסויים:

פתר לה עולה. לא תימא בנודר הדמים לבדק הבית אלא שנודר שיביא מהן עולה לקרבן וזה מקבלין מהן:

הָאַחִין וְהַשֻּׁתָּפִין שֶׁחַייָבִין בַּקּוֹלָּבּוֹן וּפְטוּרִין בְּמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. בְּשֶׁחִלְקוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ. שֶׁחַייָבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה וּפְטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן. בְּשֶׁלֹּא חִלְּקוּ.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

האחין והשותפין וכו'. פירושא דמתני' נקיט כשחלקו וחזרו ונשתתפו שאז חייבין בקלבון כשאר שני אנשים ששקלו שקל שלם ופטורין ממעשר וכשחייבין במעשר וכו' בשלא חלקו וכדפרישית:

נָתַן סֶלַע לִיטּוֹל שֶׁקֶל חַייָב שְׁנֵי קוֹלָּבּוֹנוֹת: אָמַר רִבִּי לָעְזָר. דְרִבִּי מֵאִיר הִיא. דְרִבִּי מֵאִיר אָמַר. אֶחָד שֶׁקֶל שֶׁהוּא נוֹתֵן וְאֶחָד סֶלַע שֶׁהוּא נוֹטֵל. רַב אָמַר. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. אֶחָד שֶׁקֶל שֶׁהוּא [נוֹתֵן וְאֶחָד שֶׁקֶל שֶׁהוּא] נוֹטֵל וְאֶחָד לִדְבַר תּוֹרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב שְׁלֹשָׁה קוֹלָּבּוֹנוֹת אִינּוּן. אֲתַא רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בְּשֵׁם רַב. שְׁלֹשָׁה קוֹלָּבּוֹנוֹת אִינּוּן. אֶחָד שֶׁקֶל שֶׁהוּא נוֹתֵן וְאֶחָד שֶׁקֶל שֶׁהוּא נוֹטֵל וְאֶחָד לִדְבַר תּוֹרָה.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

אתא ר' ירמיה וכו'. וקאמר בשם רב בהדיא דשלשה קולבנות אינון הוא דאמר:

ואחד לדבר תורה. ושואל הש''ס על דעתיה דרב שלשה קלבונות אינון וכלומר מי נימא דה''ק ועוד קולבן אחד לדבר תורה והיינו בשביל שהוא נותן סלע והוא שני שקלים הקצובין וצריך ליתן קלבון אחד בשביל כך שהוא דבר תורה כשאר השוקלים שקל שלם והוא סלע כגון שנים ששקלו בשביל שניהם דמדינא חייבין הן בקלבון או דנימא דה''ק רב ואחד לדבר תורה לפרושי מילתא דהכל מודים דבכה''ג נותן שני קולבונות אחד בשביל שקל הקצוב ועוד אחד בשביל שהוא נוטל מההקדש כפי שקל הקצוב וטעמא דזה האחד שהוא נותן עוד בשביל שהוא לדבר תורה שבתחלה נתן סלע שלם ומדבר תורה חייב בקלבון ולעולם אינו נותן אלא שני קלבונות:

רב אמר. דלא היא אלא הך סיפא דברי הכל היא ואפי' לרבנן לפי שהוא נותן קלבון אחד בשביל שקל שבו שהוא נותן ואחד בשביל השקל שהוא נוטל מן ההקדש:

נתן סלע וכו' אמר ר' אלעזר. הך סיפא דר''מ היא דס''ל בשוקל שקל הקצוב בתורה חייב בקלבון וא''כ הכא דניתן הוא סלע להקדש שהוא שני חצאין של שקל הקצוב חייב הוא בשני קלבונות אחד בשביל שקל הקצוב בתורה שהוא נותן להקדש ואחד סלע שהוא ניטל כלומר אחד כפי שקל הקצוב שהוא נוטל בשביל הסלע שנתן ונוטל חציו מן ההקדש ונותן קלבון בשבילו לההקדש:

נתן סלע ליטול שקל. שנותן שקל שלם והוא סלע לההקדש ושיחשבו לו מחצית השקל שהוא חייב. וליטול שקל כלומר מחצית השקל שהוא שקל הקצוב ממה שיגבה מן האחרים שיחזירנו לו מההקדש חייב הוא בשני קלבונות מפני שמה שאמרנו בשקל שקל שלם אינו חייב אלא בקלבון אחד להת''ק היינו כששוקל כולו להקדש כגון שנים ששקלו על שניהם אבל זה שנוטל חצי שקל אחד מן ההקדש נותן הוא שני קלבונות:

ר' מאיר אומר נותן שני קלבונות. דס''ל לר''מ הנותן מחצית השקל חייב בקלבון ולפיכך שנים ששקלו שקל שלם חייבין שני קלבונות ואין הלכה כר''מ:

אֵילּוּ חַייָבִין בַּקּוֹלָּבּוֹן כול'. 6a מַתְנִיתָא דְרִבִּי מֵאִיר. דְּרִבִּי מֵאִיר אָמַר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שִׁקְלוֹ תוֹרָה קוֹלָּבּוֹנוֹ תוֹרָה. סָבַר רִבִּי מֵאִיר בְּנוֹתֵן שִׁקְלוֹ שָׁלֵם שֶׁהוּא פָטוּר מִן הַקּוֹלָּבּוֹן. אָמַר רִבִּי מֵאִיר. כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁלְאֵשׁ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדוֹ וְהַרְאֲהוּ לְמֹשֶׁה. אְמַר לוֹ. זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ. כָּזֶה יִתְּנוּ.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

אמר ר''מ כמין מטבע וכו'. טעמא דר''מ מפרש דס''ל השוחל שקל הקצוב בתורה חייב בקלבון ולא דריש זה יתנו כזה יתנו ולא יותר משום דלדידיה האי זה יתנו ללמד שכמין מטבע של אש הוציא הקב''ה וכו' ואמר לו זה יתנו כזה יתנו:

סבר ר''מ בנותן שקלו שלם שהוא פטור מן הקלבון. בתמיה וכלומר שהש''ס חוזר ומתמה על הא דבעי לאוקמי רישא דהתוספתא נמי כר''מ וכי סבר ר''מ בנותן שקלו שלם והיינו הקצוב עליו מן התורה שהיא מחצית השקל שיהא הוא פטור מן הקלבון אדרבה איפכא שמעי' ליה בהמתני' ובסיפא דהתוספתא כדקתני בהדיא לר''מ דהניחא אי הוה ס''ל דבשוקל שקל הקצוב בתורה פטור הוא מקלבון וכהחכמי' שפיר איכא למימ' שאלו השוקלים בשביל יתומים. קטנים חייבין בקלבון וטעמא שאין לנו לפטור מהקלבון אלא בשוקל כפי חיובו מן התורה וכדדרשינן מזה יתנו כזה ולא יותר אבל אלו הקטנים שאין שקליהן מן התורה ואין ממשכנין אותן עליהן ראו חכמים לחייבן מיהת בדבר מועט והוא הקלבון וחייבין הן בקלבון והיינו כדאמרן אע''פ שאין שקלו תורה קלבנו תורה וזה שייך שפיר אליבא דהחכמים וכדאמרן אבל לר''מ הא מכיון דס''ל השוקל שקלו הקצוב בתורה חייב הוא בקלבון אימא לך דס''ל דלא מיחייב בקלבון אלא בר חיובא דמחייב בשקל הקצוב בתורה אבל אלו שפטורין הן מן התורה אלא שאם שקלו מקבלין מהן פטורין הן מן הקלבון:

גמ' מתניתא דר''מ. אתוספתא קאי שהיה שגורה בפיהם דקתני בתוספתא פ''א אפטרופוס ששקלו על ידי יתומים הרי אלו חייבין בקלבון השוקל שקל חייב בקלבון דברי ר''א וחכמים אומרים השוקל שקל פטור מן הקלבון וקמ''ל דרישא דהברייתא נמי אליבא דר''מ היא דס''ל אע''פ שאין שקלו תורה שאלו היתומים שיש להן אפטרופוס קטנים הן ואין הקטן חייב בשקל מן התורה אפ''ה קלבנו מן התורה וכלומר כשארי אנשים השוקלים וחייבין בקלבון ולפיכך אלו ששקלו בשביל היתומים חייבין בקלבון:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source